בתי־המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו		א  018085/05
לפני:	כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר	תאריך:	08/07/2007

 

 

בעניין:	גולדשטיין אולגה
		עו"ד יצחקי דורון	תובע
	-  נ  ג  ד  -
	1 . גזייל סוהא 2 . ביטוח ישיר, אי.די.אי. חברה לבי
		עו"ד זליקוביץ ישראל	נתבע

נוכחים: בהעדר

 

פסק דין

 
התובעת ילידת 3.7.47 נפגעה ביום 22.4.04 בתאונת דרכים.  אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת חבות הנתבעת – חברת הביטוח,  לפצות את התובעת. הצדדים חלוקים בשאלת שיעור הפיצוי.
התובעת סבורה כי הפיצוי המגיע לה הוא עולה כדי הסך של 1,266,138 ₪. לעומתה סבורה הנתבעת 2 כי הפיצוי הראוי הוא סך של 79,510 ₪. לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לפשרה, לאור הצעת בית המשפט, נקבע התיק להוכחות שהתקיימו ביום 12/3/07. בדיון העידו התובעת ובן זוגה וניתן צו לסיכומים.  
 
הנכות הרפואית
בית המשפט מינה את פרופ' סלעי כמומחה בתחום האורטופדיה.  המומחה קבע כי לתובעת נכות צמיתה עקב התאונה בשיעור של 23.5% לפי הפירוט כדלקמן:
 
15% נכות לפי סעיף 35 (1) ב-ג- מצב לאחר קיבוע שבר בברך עם השפעה קלה עד בינונית על כושר הפעולה הכללי והתנועות . 10% נכות לפי סעיף 75 (1) ב'-ג' עקב צלקת מכאיבה ומכוערת בברך. נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת היא אפוא הנה בשיעור של 23.5%.
 
בנוסף לכך קבע פרופ' סלעי כי יש צפי להחמרה  ב – 8-10 שנים הקרובות וכי התובעת עלולה להיזקק לניתוח החלפת ברך שהוא ניתוח של שעתיים בהרדמה כללית עם אשפוז של שבוע, שיקום של 6 שבועות ועם סיכויי הצלחה של 80% ועם עלות שכר מנתח של 5,000 $ ארה"ב.
 
פרופ' סלעי לא נחקר משמע שאין למי מהצדדים השגות כלפי חוות דעתו. התוצאה היא שחוות דעתו מתקבלת כפי שהיא ללא שינוי. 
 
השפעת הנכות הרפואית על תפקודה של התובעת – הפגיעה התפקודית
טיעוני התובעת
 
לפני התאונה נשוא התביעה הייתה התובעת בריאה בגופה ובנפשה ועבדה כמטפלת בקשישים בחצי משרה כאשר בעלה פרנס אותה בעבודתו כנהג מונית. מאחר ובעלה חלה ולאחר מכן נעצר ואיבד את פרנסתו תכננה התובעת להגדיל את משרתה ולעבוד במשרה מלאה אולם התאונה גדעה תכנונה זה. בעקבות התאונה סבלה וסובלת התובעת מכאבים עזים ובמגבלות חמורות בתנועת הברך ונותרה שבר כלי. בעקבות הגבלות וכאבים אלו לא הצליחה לחזור לעבודתה ואינה עובדת כלל.
 
 
כתוצאה מהתאונה נפגעה בצורה קשה בכל חלקי גופה ובעיקר בברכה השמאלית אשר רוסקה. התובעת אושפזה בבית חולים רמב"ם שם אובחן שבר תוך מפרקי בברך שמאל. היא טופלה ע"י ניתוח להעמדה וקיבוע פנימי והועברה לאחר מכן לאשפוז שיקומי בבית חולים אלישע משם שוחררה ביום 14.6.04 (סה"כ: 52 ימי אשפוז). לאחר שחרורה מהאשפוז התובעת טופלה בעשרות טיפולים לרבות פיזיוטרפיה אך ללא הואיל. לשיטת התובעת הפגיעה בברכה כתוצאה מהתאונה הינה תפקודית במלואה. לאחר התאונה חלה ירידה ניכרת בכושרה של התובעת ללכת ולבצע את אותן פעולות אשר נהגה לבצע בלא כל מגבלה לפני התאונה והיא נאלצה להפסיק עבודתה הפיזית בטיפול בקשישים לחלוטין.  יש להוסיף לכך את דבריו של פרופ' סלעי  שהעריך כי התובעת אינה יכולה לעבוד בעבודה המצריכה עמידה או הליכה ממושכים או נשיאת משאות כבדים אלא עבודה קלה בישיבה.    
בנוסף לכך סבורה התובעת שבמצבה אין ספק כי כל פגיעה או נפילה נוספת עלולות להיות חמורות מאד מבחינתה ועקב כך היא מוגבלת קשות גם בביתה, שכן הינה מנועה מביצוע כל עבודה הדורשת הפעלה של הברך, קרי עמידה או נשיאת משאות. גם המומחה העריך כאמור כי קיים סיכון ממשי להחמרה קלינית ותפקודית היכול להגיע עד כדי אבדן מוחלט של ברכה של התובעת והזדקקות לכסא גלגלים.
 
לפיכך סבורה התובעת כי נכותה התפקודית עולה בשיעור ניכר על נכותה הרפואית כפי שנקבעה ע"י פרופ' סלעי, נכות זו תלך ותחמיר ככל שתתבגר ונכותה התפקודית לעבודתה עומדת על 100%.
 
טיעוני  הנתבעת
הנתבעות סבורות כי על אף נכותה הרפואית של התובעת, הרי שמבחינה תפקודית הנכות לא משפיעה על תפקודה כפי שהדבר מוצג על ידי התובעת.
הנתבעות סבורות כי הערכתו של פרופ' סלעי כי התובעת אינה יכולה לעבוד בעבודה המצריכה עמידה או הליכה ממושכת אין משמעה שהתובעת איבדה את כושר עבודתה במלואו. לכן פרשנותו של ב"כ התובעת לדברי המומחה כנכות תפקודית העומדת על 100% - הינה מרחיקת לכת.
 
עובר לתאונה, עבדה התובעת באופן חלקי, והשתכרה שכר בשיעור 996 ₪, שכר אשר לכל הדעות אינו גבוה. בנוסף, התובעת אינה בעלת מקצוע ייחודי אשר אינו בר תחליף. בנוסף, לתובעת 15% נכות אורטופדית בלבד, ומכאן שיכולה הייתה למצוא עבודה המתאימה למגבלתה כפי שעושים רבים במצבה. לעניין טענתה של התובעת בדבר רצונה להגדיל את היקף עבודתה, הרי שטענה זו לא הוכחה.
אין אפוא מניעה שהתובעת תקטין את נזקה ותחזור למעגל העבודה, במשרה שתאפשר לה לנצל את כישוריה, תוך כדי נכותה, היא אינה זכאית לפיצוי בגין מלוא התקופה בה טוענת לאי כושר.  הנתבעת סבורה כי נכותה התפקודית של התובעת הנה בשיעור נכותה האורטופדית דהיינו  15%.
 
הכרעה
התובעת ילידת יולי 1947 שבעת התאונה הייתה בת 57 ועתה בגיל 60. .   עובר לתאונה עבדה כמטפלת בקשישים בחצי משרה.  בעלה פרנס אותה בעבודתו כנהג מונית. מאחר ובעלה חלה ולאחר מכן נעצר ואיבד את פרנסתו תכננה התובעת להגדיל את משרתה ולעבוד במשרה מלאה (ר' תצהירה). אמירה זו שלה לא נסתרה בחקירה נגדית. מעיון בפרוטוקול החקירה הנגדית מיום 12/3/07 לא עולה שנעשה ניסיון מטעם הנתבעות להזים את הכתוב בתצהיר בנקודה זו. יחד עם זאת אל לנו לשכוח שמדובר בעדות יחידה של בעלת דין ובעלה שגם הוא צד מעוניין בתוצאות המשפט (ר' סעיף 54 לפקודת הראיות).
לאחר ששמעתי את התובעת ובעלה, התקבל אצלי הרושם כי בפני שני אנשים קשיי יום שנמצאים בגפם בארץ, אינם רוצים ליפול לנטל על החברה, חיים בצמצום ואינם מבקשים עזרה מאחר. כך למשל, למרות מצבה, לא קיבלה התובעת סיוע מגופי הרווחה והביטוח הלאומי. לא פנתה לקבל הבטחת הכנסה (ר' עדותה מיום 12/3/07). לכן סביר בעיניי כי אלמלא התאונה ונוכח המצב הכלכלי שנהיה קשה יותר לאחר שבעלה נעצר ולקה בליבו, כדי לא להיות למעמסה על המדינה הייתה התובעת, למרות מצבה הבריאותי, מגדילה את היקף משרתה באופן שהיתה משתכרת שכר מינימום.
התובעת עלתה לארץ מאוקראינה בשנת 1991 כמטפלת בילדים ועבדה בפועל כמטפלת  בקשישים- עבודה המצריכה הפעלת כוח פיזי לשם סיוע לקשיש בפעולות היומיומיות  כגון  עזרה בקימה מהמיטה ,בישיבה על כסא גלגלים, עזרה ברחיצה, עזרה בלבישת בגדים וכד' פעולות המצריכות הפעלת כוח פיזי  יכולת עמידה ונשיאת משאות .
 
התובעת העידה (ס' 9 לתצהיר התובעת) ועדותה לא נסתרה כי: 
"מאז התאונה אני סובלת מכאבים והגבלה קשה בתנועת הברך ומצלקת ניתוחית מכערת ומכאיבה באזור הירך/ברך. הופניתי כאמור לבדיקות וטיפולים מרובים אך ללא הועיל ואני מתקשה מאד בהליכה ועמידה ממושכת כאשר אינני יודעת מה צופן העתיד ואני חוששת שאני עלולה לאבד את הברך לגמרי ולהישאר רתוקה לכסא גלגלים"
 
פרופ' סלעי המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו
 
"אני מעריך כי מאז התאונה אינה יכולה לעבוד בעבודה המצריכה עמידה או הליכה ממושכים או נשיאת משאות כבדים אלא עבודה קלה בישיבה בלבד"
 
נדמה כי יש ממש בטענות התובעת שלאחר התאונה חלה ירידה ניכרת בכושרה ללכת ולבצע את אותן פעולות אשר נהגה לבצע בלא כל מגבלה לפני התאונה והיא נאלצה להפסיק עבודתה הפיזית בטיפול בקשישים לחלוטין בשל פגיעתה בתאונה. שוכנעתי שהפגיעה בברכה של התובעת כתוצאה מהתאונה הינה כזו שמונעת ממנה לחזור לעבודתה כמטפלת בקשישים.
אמת ההלכה היא שהניזוק אינו יכול לנקוט בדרך פעולה של "שב ואל תעשה", מוטלת עליו החובה להקטין את הנזק ולא לשבת בחיבוק ידיים ואם לא ינקוט בפעולות להקטנת הנזק כי אז יקבל פיצוי רק על אותו נזק שלא היה בידיו למנעו:
 "צד לחוזה אשר ניזק אינו רשאי לשבת בחיבוק ידיים, כי אם מוטלת עליו "החובה" להפחית את הנזק אשר הצד שכנגד גרם לו. לא עשה כן, אין פוסקים לו את מלוא הנזק שנגרם, אלא רק אותו שיעור שלא היה בידו למנעו, אילו היה עושה את כל הדרוש כדי להקטין את הנזק".
ע"א 491/71, שלמה רוזנר נ' פנינה שטרן, פ"ד (כז (1) 78).
 
עקרון הקטנת הנזק הוכר בתחום דיני הנזיקין (ראו למשל ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45, 51; ע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ  נ' יובלים אגודה שיתופית, פ"ד נח(6) 822) וביסודו שיקולים של יעילות ושל צדק (ג' שלו, דיני חוזים (תש"ן) 583; ראו א' פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים (תשנ"ז) 28-18). 
נטל ההוכחה, כי הניזוק-התובע לא עמד בחובת הקטנת הנזק, מוטל על כתפי המזיק-הנתבע.  נטל זה מחייב את המזיק להראות, כי מאזן ההסתברויות נוטה לכוון טענתו, על פיה הניזוק לא עשה את המוטל עליו, ולא נהג כנדרש על מנת להקטין את נזקו. 
מהחקירה נגדית עולה כי התובעת לא עשתה דבר כדי לנסות ולמצוא עבודה המתאימה למומה ובלשונה:
ש.         לאחר התאונה לא פנית ללשכת התעסוקה לנסות למצא מקום עבודה אחר.
ת.         לא.
ש.         פנית לאיזה גורם למצוא עבודה.
ת.         לא יכולה. אני מטפלת כל החיים ולא יכולתי לעבוד
 
הנה כי כן מצטיירת תמונה של אישה בת  57 בעת התאונה ובת 60 כיום, שעבדה שלושה ימים בשבוע כמטפלת בקשישים. נפגעה בתאונת דרכים בברכה באופן שאיננה יכולה לעבוד עוד כמטפלת בקשישים. התובעת לא עשתה מאמץ לשוב ולהיקלט בשוק העובדה כגון פניה ללשכת העבודה לשם כניסה מחודשת לשוק העבודה, בסוג עבודה המתאימה להשכלתה נסיונה, כישוריה ומומיה. יחד עם זאת, לאור גילה ומצב שוק העבודה בישראל יש בליבי ספיקות אם יכולה הייתה למצוא עבודה חלקית בישיבה למשך מספר שעות. לא ניתן לקבל את עמדת התובעת לפיה התובעת איבדה לחלוטין את כושר עבודתה ובאותה מידה לא ניתן לקבל את עמדת הנתבעות כי התובעת איבדה רק 15% מכושר עבודתה.
אשר על כן, לאחר שיקלול כל הנתונים דלעיל הגעתי למסקנה כי התובעת איבדה 60% מכושר השתכרותה.
 
הפסד שכר לעבר
טיעוני התובעת
 
טרם התאונה עמדה משכורתה של התובעת על ממוצע של 1,397 ₪ כערכם דאז (תלושי שכר של השנה עובר לתאונה צורפו כנספח "ג" לתצהיר התובעת) סכום זה  בשיערוך (הצמדה בלבד) להיום עומד על 1,439 ש"ח שהוא שכרה של התובעת טרם התאונה.
 
מאז התאונה ועד היום התובעת איננה משתכרת מאחר ואינה יכולה לעבוד. כמו כן כאמור לעיל התובעת תכננה להגדיל את נפח עבודתה ממש עובר לתאונה אולם התאונה גדעה תכנון זה.  לכן מחשב ב"כ התובע את שכרה בעבר ל 6 חודשים כפי שכרה עובר לתאונה ויתרת החודשים כפי שכר המינימום במשק (3,700 ₪), שכן לדעתו יכולה הייתה התובעת להגיע לשכר זה אם הייתה עוברת כפי תכנונה למשרה מלאה.
 
-         מיום 22.4.04 ועד יום 22.10.04 (6 חדשים) התובעת הפסידה השתכרות של 8,634 ₪            (6* 1,439 ₪) ובשיערוך מאמצע התקופה -  9,712 ₪.
-          מיום 22.10.04 ועד היום (36 חודש) התובעת הפסידה השתכרות של 133,200 ₪
 (36 * 3,700) ובשיערוך מאמצע התקופה: 144,069 ₪.
 
 
טיעוני הנתבעות
בעיון בשלושת התלושים האחרונים עובר לתאונה שצירפה התובעת: ינואר - מרץ 2004, נמצא כי ממוצע משכורתה החודשית של התובעת עומדת על כ- 996  ₪ לחודש ובהצמדה להיום כ-1,029 ₪.
מאז התאונה ועד היום חלפו כ- 36 חודשים. לשם חישוב הפסד שכר יינתן פיצוי אי כושר מלא עבור 6 חודשים ראשונים, עבור חצי שנה נוספת בשיעור של 50% והשאר – בשיעור 15% נכות.
-         תקופה ראשונה – 6 * 1029 = 6174 ₪ .
-          תקופה שנייה – 6 * 1029 * 50% = 3087 ₪ .
-          תקופה שלישית – 24 * 1029 * 15% = 3704 ₪ .
          סה"כ הפסד שכר לעבר 12,965 ₪
 
הכרעה
מתוך העתקים של תלושי השכר שצורפו לתצהיר התובעת עולה כי יש לקבל את עמדת התובעת באשר לשכרה הממוצע עובר לתאונה בסך של  1,439 ₪.
 
שוכנעתי שבחצי השנה הראשונה שלאחר התאונה לא הייתה התובעת מסוגלת לעבוד כלל. דהיינו, איבדה באופן מלא את כושרה לעבודה. לכן, בהתאם לתחשיב התובעת המדובר בהפסד חודשי של 1,439 ₪ למשך 6 חודשים מיום התאונה מיום 22.4.04 ועד יום 22.10.04 (6 חדשים) התובעת הפסידה השתכרות של 8,634 ₪   (6* 1,439 ₪) ובשיערוך מאמצע התקופה -  9,712 ₪  (מבוסס על תחשיב התובעת בסיכומיה).
 
כפי שהובהר לעיל, התובעת הצליחה להוכיח, במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, שלאור העובדה שבעלה נעצר ולקה בליבו התכוונה להגדיל את היקף משרתה באופן שהייתה משתכרת שכר מינימום. יחד עם זאת אינני מקבל את עמדת התובעת כי איבדה כליל את כושר עבודתה. האבדן היה בהתאם לקביעה דלעיל בשיעור של 60%.
 
אשר על כן הפסידה התובעת סך של 60% מהסך של 3,700 ₪ דהיינו סך של 2,220 ₪ לחודש מיום 22/10/04 (לאחר תקופת אי הכושר המלאה) ועד להיום ריבית מאמצע התקופה.
 
 
הפסד כושר עבודה לעתיד
 
טיעוני התובעת
התובעת תכננה להגדיל שעות עבודתה ולעבוד במשרה מלאה לכן לעתיד מחשבת התובעת  הפסדי השתכרותה, לפי שכר המינימום במשק (3,700 ₪) ולפי נכות תפקודית מלאה עד גיל 67.מקדם היוון 60.7726  ובסה"כ 224,859 ₪ .
++
טיעוני הנתבעות
 
הנתבעות סבורות כי התובעת אינה בעלת מקצוע ייחודי הדורש הכשרה או יכולות מיוחדות. לא רק זאת, אלא שלאור גובה משכורתה של התובעת והעובדה שעבדה רק באופן חלקי, נראה כי תוכל התובעת בנקל למצוא עבודה העונה על דרישות זהות. בתצהיר תשובות לשאלון אשר הוגש לתיק המשפט השיבה התובעת,כי בחו"ל טרם עלייתה לארץ עבדה כמרכזנית. כך שגם טענתה כי כל החיים עבדה כמטפלת , אינה נכונה.
הגם שהמומחה האורטופדי, פרופ' סלעי קבע בחוות דעתו כי בבדיקתו את התובעת: "אני מעריך כי מאז התאונה אינה יכולה לעבוד בעבודה המצריכה עמידה או הליכה ממושכים או נשיאת משאות כבדים אלא עבודה קלה בישיבה בלבד", סבורות הנתבעות כי אין בתוצאות התאונה בכדי לשלול לחלוטין את  יכולתה של התובעת לתפקד ולשוב לעבוד .
ולראיה מביאות הנתבעות את עדותו של בעלה של התובעת שמצא עבודה בישיבה כקופאי.
 
מכאן, שעל אף שאין כשירה התובעת לחזור ולעסוק בעיסוקה עובר לתאונה, כשירה היא לעבודות רבות נוספות.
 
הנתבעות סבורות כי עפ"י חוק גיל הפרישה החדש, גיל הפרישה של התובעת בהתאם לתאריך הלידה שלה הוא 62. לפיכך, לתובעת נותרו כ- 27 חודשים עד גיל פנסיה ולפיכך יחושב ראש נזק זה לפי 15% מקדם היוון של 26.5332: 26.5332* 15% * 1,029 ₪ = 4,095 ₪
 
הכרעה
 
כפי שהובהר לעיל, בית המשפט סבור כי לאור גילה, מקצועה, כישוריה ומומיה של התובעת, היא איבדה את כושר עבודתה בשיעור של 60%. שיעור זה משקף את הסיכוי שתמצא בעתיד עבודה ואת יכולת העבודה שלה מבחינת מספר שעות העבודה ואופיה. כך גם כפי שהובהר לעיל, שוכנעתי שלאור המצב שנוצר הייתה התובעת מגדילה את היקף משרתה ומשתכרת שכר ממוצע במשק.
 
אשר על כן זכאית התובעת לפיצוי בשל אבדן השתכרות לעתיד עד גיל 67, על בסיס שכר של  2,200 ₪ (60% מהסך של 3,700) עד גל 67
 
עזרת צד ג'
 
טיעוני התובעת
 
בנוסף על מגבלותיה בעבודה, התקשתה התובעת לבצע את עבודות הבית לרבות בישול, ניקוי, קניות ועבודות בית שונות כפי שעשתה עובר לתאונה. כמו כן לאור אופי התאונה הייתה התובעת מרותקת למיטה במשך זמן ממושך וכן מאז התאונה הינה נעזרת מאד בבעלה ומבוקש בגין עזרת צד ג' בעבר סך של 2,000 ₪ לחודש (פחות מ – 500 ₪ לשבוע) מאז התאונה ועד היום (42 חודש)  
באשר לעזרת צד ג' בעתיד הרי שלאור מצבה של התובעת אשר עלול עפ"י מומחה בימ"ש להחמיר ואף להביא לאבדן הברך וריתוקה לכסא גלגלים היא תזדקק לעזרה  בכל הקשור לעבודות הבית ואף בעתיד לסיעוד מלא ולפיכך מבוקש סך חדשי של 4,000 ₪ (פחות מ – 1,000 ₪ לשבוע) עבור ראש הנזק של עזרת צד ג' לעתיד עד גיל 78.
 
הפיצוי לעבר, ממועד התאונה ועד היום לפי 2,000 ₪ לחודש מסתכם ב -  84,000 ₪
הפיצוי לעתיד לפי 4,000 ₪ לחודש עד גיל 78 [מקדם היוון 170.2120] -    680,848 ₪
 
טיעוני הנתבעות
 
הנתבעות תטענה כי פגיעתה של התובעת הינה פגיעה קלה מכדי לפגוע בתפקודה  בביצוע עבודות יום יומיות. קל וחומר, איננה נזקקת לעזרת הזולת. הנתבעות סבורות כי בית המשפט צריך לקחת בחשבון על בית המשפט בבואו לקבוע את שעור הפיצוי בגין עזרת אחר, את ממדי הדירה, שכן המדובר בדירת חדר בלבד, אשר אינה מצריכה אחזקה מרובה.
בנוסף, ב"כ התובעת אינו מציג את העובדה כי מעבר לתשלומים התכופים ששולמו, נשאה הנתבעת 2 בעלויות של סיעוד במשך מספר חודשים מיד לאחר התאונה בנוסף לטיפולי הפיזיותראפיה שמימנה הנתבעת 2 בביתה של התובעת. לפיכך, אין לפסוק לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר.
באשר לעזרת צד ג' לעתיד, התובעת כיום אינה נעזרת בעזרת צד ג' לכן מציעות הנתבעות פיצוי גלובלי בשיעור של 15,000 ₪.
 
הכרעה
 
בני הזוג חיים בשכירות בדירת חדר במלון דירות בבת ים. מדובר בדירה בת שני חדרים בגודל של 23 מטר  שבה מטבחון קטן.
 
מהעדויות שהיו בפני עולה כי לאחר התאונה הייתה התובעת מרותקת למיטה. יחד עם זאת בנוסף לתשלומים תכופים ששולמו קיבלה התובעת השתתפות בסיעוד למשך מספר חודשים.
 
אשר על כן לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים אני סבור כי לאור העזרה שהתובעת זכתה לה בעבר אין היא זכאית להחזר בגין העבר.
 
לגבי העתיד נראה כי בגין נכותה בברך תזדקק לסיוע של 4 שעות לשבוע בעלות של 35 ₪ לשעה (4.35 שבועות בחודש) לתוחלת החיים. בית המשפט הביא בחשבון במסגרת שיקוליו את האפשרות שבכל מקרה גם אלמלא התאונה הייתה התובעת נזקקת לסיעוד בגיל מתקדם יותר בכלל ועקב בעיותיה הרפואיות שאינן קשורות לתאונה דנן, בפרט.
 
 
הוצאות רפואיות והשתתפות בעלות ניתוח
 
התובעת טוענת שמאחר שמומחה בית המשפט קבע כי תזדקק לניתוח בעתיד, יש לפצות אותה בעלות הניתוח בסך של 5,000 $ ארה"ב ו – 22,000 ₪.
 
 
 
 
הנתבעת טוענת
 
שלעניין הוצאותיה הרפואיות של התובעת, הנתבעות תטענה כי לאור חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ה - 1995, זכאית התובעת לקבל טיפולים רפואיים במסגרת סל הבריאות.
 
הנתבעות מפנות את כבוד בית המשפט לאמור בע"א 555/95 סהר נ' אלחדד דוד, פ"ד נא (2)724 לפיו אין מקום לחייב בתשלום הוצאות רפואיות. שם קבע בית המשפט כי הנפגע זכאי לקבל טיפול אף כאשר מדובר בפגיעה הנובעת מתאונת דרכים.
 
המומחה הרפואי העריך בחוו"ד כי היא עלולה להזדקק לניתוח החלפת ברך , סיכוי זה מוערך על פני תקופה של 8-10 שנים. בשלב זה, ספק באם התובעת תזדקק לניתוח, לחילופין, הציעו הנתבעות לתת התחייבות כספית עד לסך של 5000$ לשאת בהוצאות ניתוח במידה ותזדקק לכך.  על כן, לצורך פשרה וע"פ קבלות שהוגשו מוצע סכום בסך 2,500 ₪.
 
 
הכרעה
 
כן יש ממש בדברי הנתבעות כי הוצאותיה הרפואיות של התובע מכוסות מכח חוח ביטוח בריאות ממלכתי ולכן אין לחייב את הנתבעות בעלויות טיפולים רפואיים הנכללים בסל הבריאות. לא זו אף זו בהתאם להוראות סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, יש לקופת החולים זכות חזרה על הנתבעת 2 – חברת הביטוח.  לכן היה כי חברת הביטוח תחוייב לשלם במסגרת פסק דין זה, הוצאות רפואיות אותן תקבל  התובעת בקופת החולים על פי חוק ביטוח בראות ממלכתי, כי אז תחוייב חברת הביטוח לשלם כפל תשלום בגין הוצאות רפואיות - לקופת החולים ולתובעת.  אשר על כן, למעט עניין עלות הניתוח לא חייבות הנתבעות בהוצאות רפואיות שכן אלה מכוסות בחלקן הארי מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. יחד עם זאת נסיון החיים מלמד כי במקרה של פגיעה כמו פגיעתה של התובעת היא תיאלץ להוציא הוצאות שאינן מכוסות על ידי קופת החולים. ראיתי לשום סכום זה באופן גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 5,000 ₪ נכון להיום. 
 
באשר להוצאות הניתוח אותן הערך פרופ' סלעי בסך שווה בשקלים ל 5,000$ ארה"ב נראית לי עמדת הנתבעת כי תעביר התחייבות בלתי חוזרת לשלם עד לגבול של 5,000$ ישירות למוסד או למנתח, אם יתעורר הצורך בניתוח כאמור. יחד עם זאת רצתה התובעת להשתחרר מהתחייבות זו תוכל לעשות כן בתשלום הסך של 2,500$ כערכם בשקלים ביום תשלום הפיצוי בתיק זה בהסכמת התובעת. באין הסכמה כאמור תינתן במעמד התשלום התחייבות בלתי חוזרת כמובהר לעיל. 
 
הוצאות נסיעה
 
התובעת טוענת שיש לפצות אותה בהוצאות נסיעה ורפואיות לעבר בסך גלובלי של: 15,000 ₪ והוצאות נסיעה ורפואיות לעתיד, בסך גלובלי של:50,000 ₪.
 
הנתבעות טוענות לעניין הוצאות הנסיעה לאור תשובות התובעת בחקירה נגדית ממנה עולה   שלא חל כל שינוי בצורת ניידות התובעת. הרגלי נסיעתה של התובעת נותרו כשהיו לפני  לתאונה. לאור זאת, סבורות הנתבעות כי התובעת אינה זכאית לפיצוי כל שהוא בראש נזק זה. 
 
הכרעה
הסכומים המוצעים על ידי התובעת אינם מגובים בראיות כלשהן. יחד עם זאת ברור שלאור הפגיעה בכושר הליכתה של התובעת היא תידרש להוציא דמים בגין הוצאות נסיעה מוגברות. לא מצאתי לאמץ את עמדת אחד הצדדים במלואה. נראה לי שבנסיבות העניין לאור גילה של התובעת ואופי הפגיעה, תשלום גלובלי של 10,000 ₪ נכון להיום יהיה בו פיצוי ראוי להוצאותיה המוגברות של התובעת  לנסיעה לעבר ולעתיד.
כאב וסבל   
הצדדים אינם חלוקים כי הפיצוי המגיע באב נזק זה הוא סך של 44,950 ₪.
ניכויים
יש לנכות תשלום תכוף בשיעור של 9,300 ש"ח נומינלי על פי תחשיב הנתבעות סך של 10,410 ₪.
על התובעת להכין פסיקתא לחתימתי ולהוסיף לסכום המחושב סך של 13% כשלשכר הטרחה יתווסף הסכום השווה למע"מ. על התובעת להעביר את הפסיקתא לעיונה של הנתבעות. מובהר בזאת כי הסכמת הנתבעות לחישוב לא יהיה  בה כדי לפגוע בטענה עתידית כל שהיא בדבר עצם החיוב.
ניתן היום י"ט בתמוז, תשס"ז (5 ביולי 2007) בהעדר הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים