מקרקעין- פיצוי מו"מ בחוסר תום לב

דיני חוזים ומקרקעין
 
פיצוי עקב ניהול מו"מ בחוסר תום לב
חיובים בפיצויים בגין ניהול מו"מ בחוסר תום לב לקניית דירה וחזרת הקונה מהסכמתו לקנות את הדירה וזאת למרות שטרם נחתם הסכם בין הצדדים.
 בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו		א  070535/06
בפני:	כב' השופט מרדכי בן חיים	תאריך:	03/08/2008

 
 

בעניין:	1. אירית שיבי קמינצקי 2. חיים שיבי
	ע"י ב"כ עו"ד	ברד יצחקי	התובע
	נ  ג  ד
	1. דוד גרשונוביץ 2. כרמיה גרשונוביץ
	ע"י ב"כ עו"ד	ישראל רוזובסקי	הנתבעים

 
פסק דין
 
א.        רקע ועובדות מוסכמות
 
1.         עסקינן בתובענה לתשלום פיצויים בגין הפרת הסכם מכר דירה.
 
2.         התובעים הינם בני זוג והבעלים הרשום של דירת מגורים ברחוב אחדות העבודה 17 בגבעתיים (להלן:"הדירה") אותה העמידו למכירה באמצעות המתווך מוטי בן אור (להלן: "המתווך").
הנתבעים הינם בני זוג שגילו עניין ברכישת הדירה ופנו לתובעים לשם כך באמצעות המתווך, בתחילת ספטמבר 2006.
 
3.         הנתבעים ביקרו בדירה מספר פעמים, הביעו את רצונם לרוכשה ובמהלך המשא ומתן שבין הצדדים הוסכם גם על מחיר הדירה בסך  367,000$.
 
4.         ביום 19.10.06 העביר פרקליטם של הנתבעים, עו"ד רוזובסקי לפרקליטם של התובעים, עו"ד אפרימה, טיוטת הסכם מכר לעיונו, ובמקביל שלח את הטיוטה לעיון מרשיו (להלן: "טיוטת ההסכם").
 
5.         ביום 22.10.06 העביר עו"ד אפרימה לעו"ד רוזובסקי רשימת הערות לטיוטת ההסכם (להלן: "מסמך ההערות").
 
6.         אין חולק כי בסופו של יום עיסקת המכירה לא יצאה מן הכוח אל הפועל.
 
ב.         טענות הצדדים
 
1.                                          טענות התובעים
 
1.1       משך כחודש התנהל בין הצדדים משא ומתן לרכישת הדירה, בסופו הושג סיכום באשר לתמורה והנתבעים הודיעו לתובעים כי מדובר ב"עסקה סגורה", והורו למתווך לחדול מלפרסם את הדירה.
 
1.2       הנתבעים הביעו רצון להיכנס לדירה באופן מיידי, ביקרו בדירה בליווי מומחים וקבלני שיפוץ מטעמם, ערכו רשימת מצאי של הפריטים שבדירה ואף הורו לתובעים לפנות בכתב לבנק וללשכת רישום המקרקעין על מנת לקבל מסמכים בנוגע לדירה.
 
1.3       ביום 28.10.06, הודיעו לפתע הנתבעים למתווך כי "העסקה כבדה עליהם" וכי אין בכוונתם לרכוש את הדירה, זאת על אף שהתחייבו בגמירות דעת מלאה לרוכשה, כמתבטא בטיוטת ההסכם המסדיר את כל תנאי העסקה ומעיד על גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בעסקה.
 
1.4       לאור הפרת ההסכם על ידי הנתבעים, יש לחייבם בתשלום הפיצויים המוסכמים שנקבעו בטיוטת ההסכם בגין הפרתו היסודית, בסך של 36,000$, ולפי שער הדולר היציג דאז (4.3 ₪) 154,800 ₪.
לחלופין ובאם יקבע כי לא התמלאה דרישת הכתב, הרי שממילא הנתבעים התחייבו בפני התובעים להתקשר עמם בהסכם לרכישת הדירה, והפרו התחייבותם זו בחוסר תום לב.
 
1.5       בנוסף, עותרים התובעים לחייב את הנתבעים לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם בשל התנהגותם, בסך של 83,000 ₪, לפי הפירוט כדלקמן:
 
1.5.1 הוצאה יתירה הנובעת מתשלום מס רכישה
מלא בגין רכישת דירת מגורים נוספת ואי
מכירת הדירה                                                                                                                 18,000 ₪
 
1.5.2 הפסד בגין אי מכירת הדירה לקונים אחרים             20,000  ₪
 
1.5.3 הפסד של דמי שכירות בגין אי השכרת הדירה
משך חודשיים                                                                                                                 15,000 ₪
 
1.5.4   הפסד זמן, טרחה ועוגמת נפש                                                                  30,000 ₪
 
1.6 סך הכל, העמידו התובעים את תביעתם על סך של 237,800 ₪.
 
2.                                          טענות הנתבעים
 
הנתבעים הכחישו את טענות התובעים וכפרו בזכותם לגבות מהם פיצויים, טענותיהם בקליפת אגוז הינן כדלקמן:
 
2.1       הנתבעים אמנם התעניינו ברכישת הדירה, אך הדברים לא הגיעו כדי הסכם מחייב וטיוטת ההסכם שהוכנה מטעמם היתה לצרכי משא ומתן בלבד, וכך מעיד המסמך על עצמו.
 
2.2       בטיוטת ההסכם לא היה כדי לבסס גמירות דעת מטעם הנתבעים, שכן היא נוסחה כאמור על ידי בא כוח הנתבעים, והועברה לעיונם לראשונה במקביל להעברתה לבא כוח התובעים.
יומיים בלבד לאחר שבא כוח התובעים העביר הערותיו לטיוטת ההסכם, הודיעו הנתבעים כי אינם מעוניינים בדירה.
 
2.3       בסעיף 11 לטיוטת ההסכם נכתב כי תנאי לתוקפו ולגמירות דעת הצדדים הינו חתימת שני הצדדים על ההסכם (להלן: "תניית התוקף").
 
2.4       הנתבעים ניהלו משא ומתן בתום לב, ומשכך אין כל בסיס לטענת התובעים כי נכרת הסכם בין הצדדים או כי הסכם כאמור הופר על ידי הנתבעים.
 
2.5       הנתבעים כפרו בסכומי הנזק הנטענים על ידי התובעים.
 
עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.
 
 
 
ג.         גדר המחלוקת
 
בקדם המשפט שהתקיים בפני כבוד השופטת ניב ביום 27.5.07, נקבעו הפלוגתאות הצריכות להכרעה כדלקמן:
 
1.                               האם נקשר הסכם בין הצדדים?
 
2.         האם רשאים התובעים לתבוע פיצויים מוסכמים על פי סעיף בחוזה שלא נחתם?
 
3.         האם זכאים התובעים לנזקים הנטענים על ידם בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב?
 
4.              האם זכאים התובעים לתבוע בשני ראשי הנזק שלעיל?
 
 
ד.         דיון וממצאים
 
1.           האם נכרת בין הצדדים הסכם על דרך של הצעה וקיבול
 
1.1       פרק א' בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "החוק") עוסק בכריתתו של חוזה, וקובע בסעיף 1 את הכלל הבסיסי לפיו:
"חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול..."
רכיב נוסף שקובע החוק מתייחס לצורך בגמירות דעת, הן בגדרה של ההצעה (סעיף 2 לחוק) והן בגדרו של הקיבול (סעיף 5 לחוק), בנוסף למסויימות הנדרשת אף היא בגדרה של ההצעה (סעיף 2 לחוק).
 
1.2       בעניינינו, אין חולק כי בין הצדדים היתה כוונה ליצור יחסים משפטיים, הדבר בא לידי ביטוי בהסכמתם לנסח טיוטת הסכם וברמת המסוימות המובנית בו, שכן נקבעו בו כל הפרמטרים העיקריים הנדרשים להשלמת העסקה: התמורה החוזית, מועד ביצוע התשלומים, סעיפי הפרה ותרופות וכד'.
 
1.3       טיוטת ההסכם נוסחה על ידי בא כוח הנתבעים ובמובן זה הרי שהנתבעים הם בבחינת המציעים.
בעקבות קבלת טיוטת ההסכם העביר בא כוח התובעים את מסמך ההערות. עיון במסמך ההערות מעלה כי חלק מן השינויים שנדרשו בו הינם מהותיים, כגון, הדרישה לשינוי סכום התשלום הראשון מ-125,000$ ל-192,000$ (סעיף 8 למסמך), שינוי מועד ביצוע התשלום האחרון ממועד מסירת החזקה למועד המצאת מלוא האישורים (סעיף 9 למסמך), דרישה לויתור על טענות בדבר אי התאמה (סעיף 6 למסמך ההערות): עם זאת, עיקרי ההסכם נותרו בעינם.
 
1.4       סעיף 11 לחוק קובע כי, קיבול שיש בו תוספת הגבלה או שינוי אחר כמוהו כהצעה חדשה. בעניינינו, ברי כי מסמך ההערות עולה כדי הצעה חדשה הטעונה קיבול על ידי הנתבעים.
 
1.5       בסעיפים 18-13 לסיכום טענותיהם, טענו התובעים כי ההסכם שנוסח על ידי פרקליט הנתבעים מחייב וכי אלו הפרו אותו בהפרה יסודית שכן, לא שילמו סכום כלשהוא על חשבון התמורה המוסכמת וכי בנסיבות אלו יש לחייבם בתשלום סכום הפיצויים המוסכמים הנקוב בסעיף 10 (ג) לטיוטת ההסכם.
 
1.6       סקירת חומר הראיות שבפני אכן מעלה כי בקרב הנתבעים התקיים יסוד גמירת הדעת והכוונה ליצור יחסים משפטיים על פי טיוטת ההסכם.
הנה כי כן מעידה הנתבעת:
"הסכמתי למה שהוא (עו"ד רוזובסקי-מ.ב.ח) כתב בטיוטה, הייתה הסכמה למחיר היתה הסכמה לתשלומים"
ולמטה מזה אישרה כי מה שנותר לעשות הוא רק לחתום (שם בעמ/ 12 שורות 4-1).
הנתבע החרה החזיק אחריה, בהעידו כי ההסכם היה מקובל עליו וכי כל מה שנותר מבחינתו הוא לחתום עליו (שם בעמ' 15 שורות 5-1).
 
1.7       עם זאת, מתעלם ב"כ התובעים מעצם קיומו של מסמך ההערות ונפקותו כמפורט לעיל, כמו גם מהתנהגות הנתבעים שהודיעו על סירובם לרכוש את הדירה וזאת עובר מיד לקבלת מסמך ההערות.
סבורני אפוא כי המסקנה הבלתי נמנעת (ככל שהיא מצערת מבחינת התובעים) הינה כי לא נכרת בין הצדדים הסכם על ידי הצעה וקיבול.
 
1.8       בנפרד ובמובחן, סבורני כי אין להתעלם גם מנוסח סעיף 11 לטיוטת ההסכם, שם נרשם כי תנאי לגמירת דעתם של הצדדים להתקשר בהסכם ולכניסתו לתוקף של ההסכם הוא חתימתם של שני הצדדים עליו (ההדגשה שלי-מ.ב.ח) מדובר בתניה בלתי שגרתית לפיה העדר חתימה "מפקיע" מראש את תוקף ההסכם.
סבורני כי במסגרת האוטונומיה הרחבה המוענקת למתקשרים לעצב את תוכן ההסכם כרצונם (כעולה מסעיף 24 לחוק החוזים) הם רשאים להתנות כי רק חתימתו על ידם תיתן לו תוקף.
מסקנה זו אינה עומדת בסתירה להלכה שנפסקה בפרשת טרבלסי (ע"א 2036/94) שצוטטה על ידי ב"כ התובעים.
על יסוד המקובץ עד כאן אני פוסק כי לא נקשר בין בעלי הדין הסכם מחייב על דרך של הצעה וקיבול וכי אין לראות בטיוטת ההסכם משום חוזה בר תוקף. מכאן שאין התובעים רשאים לתבוע את הפיצוי המוסכם שנקבע בטיוטת ההסכם.
 
 
2.                סוגיית תום הלב של הנתבעים בשלב המשא ומתן
 
2.1       כאמור לעיל, הצדדים ניהלו משא ומתן לרכישת הדירה ואין חולק כי הגיעו לשלב מתקדם בו הוסכם על תנאי העסקה העיקריים כגון מחיר התמורה החוזית ותנאי הפינוי (ראה לעניין זה עדות הנתבעת 2 בפני, עמ' 12 לפרוטוקול, שו' 1-2 וכן עדות הנתבע 1, שם, עמ' 13, שו' 22-27).
אין חולק כי הנתבעים משכו ידיהם מן העסקה בשלב הסופי של המשא ומתן.
 
2.2       משהוכח בפני כי הנתבעים אינם מתכחשים לקיומו של משא ומתן עד שלביו המתקדמים, ואף הודו למצער כי טיוטת ההסכם היתה מקובלת עליהם ויחד עם זאת, מושכים את ידיהם מן המשא ומתן, ללא סיבה נראית לעין או הסבר משכנע, דומה כי הדברים עולים כדי ניהול משא ומתן בחוסר תום לב בבחינת סעיף 12 לחוק החוזים.
 
2.3       סעיף 12(א) לחוק החוזים מקבע את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה מחייב.
פרופ' שלו בספרה מתייחסת לסוגיית הפרישה ממשא ומתן (שם, עמ' 57):
"כמו כל התנהגות במהלך משא-ומתן, גם הפרישה ממנו צריכה להיות מונחית על ידי עקרון תום הלב...
פרישה בתום לב היא פרישה המודרכת על ידי שיקולים ענייניים הנובעים ממהות העסקה, מהתפתחות המשא-ומתן ומעמדות הצדדים לו.
... ככל שהשלב בו נמצא המשא-ומתן מתקדם יותר, וככל שהצדדים קרובים יותר לתחום החוזי, נדרשת סיבה מובהקת וברורה יותר להצדקת הפרישה."
(ראו גם ע"א 416/89 משה (גלר) גל-אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פ"מ מו(2) 177; ע"א 2071/99 אלישע פנטי נ' שריה יצהרי, נה(5) 721).
 
2.4       אטעים כי בשום שלב לא נתנו הנתבעים טעם כלשהוא להסתלקותם מן המשא ומתן, זולת הטענה הסתמית כי העסקה כבדה עליהם.
הנתבעת נימקה את פשר ההסתלקות מן המשא ומתן בחקירתה בפני (שם, עמ' 11, שו' 27):
"הגיעו להחלטה שהדירה לא מתאימה לנו."
 
משנשאל הנתבע מדוע חזר בו מן העסקה, לא עלה בידו ליתן נימוק כלשהו והסתפק בתשובה (עמ' 15 לפרוטוקול, שו' 10):
"אני לא זוכר מה אמרתי, עובדה שלא קניתי"
 למותר לציין כי אין בגרסה זו, כדי לבסס שיקולים עניינים לפרישת הנתבעים מן המשא ומתן.
 
אני פוסק אפוא כי הסתלקותם של הנתבעים מן המשא ומתן היתה נגועה בחוסר תום לב מובהק, נסיבה העולה כדי הפרת החובה הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים.
 
3.                  התרופות בגין הפרת סעיף 12(א) לחוק החוזים
 
3.1       בסעיף 12(ב) לחוק החוזים נקבע מסגרת הסעד שינתן במקרה של הפרת החובה הקבוע בסעיף 12(א), לאמור:
"צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א–1970, יחולו בשינויים המחוייבים".
 
3.2       הפסיקה שנדרשה לתחום דרישת הסעיף האמור קבעה כי מטרת הפיצויים הנפסקים על פיו -להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא נכנס כלל למשא ומתן, דהיינו פיצויים שליליים - פיצויי הסתמכות (ראה ע"א 6370/00 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289, להלן: "פרשת קל בניין", וההפניות שבו: ע"א 230/80 פנידר חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713, בעמ' 727; ע"א 82/85 כהן נ' כורי, פ"ד מא(2) 778, בעמ' 781; ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, בעמ' 759; ג' פרוקצ'יה "הפרת החובה לנהוג בתום^-לב" הפרקליט לט (תשמ"ט-תשנ"א) 65.)
 
3.3       בפרשת קל בניין שנזכרה לעיל נקבע כי במקרים חריגים בהם המשא ומתן בין הצדדים הבשיל לכדי הסכם ורק ההתנהגות חסרת תום הלב מנעה את שכלולו, ניתן יהיה לפסוק לנפגע גם פיצויי קיום בנוסף לפיצויי ההסתמכות (ראה גם: פרופ' שלו, דיני חוזים, עמ'   76).
 
סבורני כי על פי הממצאים שקבעתי לעיל, בפרשה בה עסקינן, המשא ומתן לא הבשיל כדי הסכם, ומשכך אין מקום לפסוק לתובעים פיצויי קיום, אלא פיצויי הסתמכות בלבד.
 
להלן אבחן בהתאם את הסעדים הנתבעים על ידי התובעים על אבני הוראות סעיף 12(ב) לחוק החוזים.
 
4.                                         הפסד מס רכישה
 
4.1       התובעים עותרים לחייב את הנתבעים לפצותם בגין הפסד מס רכישה בסך 17,000 ₪, על פי עדותם רכשו דירה אחרת וכי לאור התנהגות הנתבעים לא הספיקו למכור את הדירה נשוא תביעה זו במועד, שהיה מזכה אותם בהנחה בתשלום מס הרכישה בגין רכישת דירת מגורים יחידה.
 
4.2       לתצהיר עדותם הראשית של התובעים צורף מסמך מאת רשות המסים שכותרתו "דרישה לתשלום מס על פי סעיף 4 ו-5 לפקודת המיסים (גביה)" (שם, נפסח ה', להלן: "טופס התשלום"). הסכום לתשלום המפורט בטופס הינו סך 15,722 ₪, ולצידו צוין כי החוב כולל הצמדה, ריבית וקנס מחושבים ליום 18.8.06.
 
4.3       מעבר לעובדה לפיה התובעים לא הוכיחו באופן פוזיטיבי כי הדירה נשוא התביעה עולה כדי "דירת מגורים מזכה" כמשמעותה בחוק מיסוי מקרקעין, הרי שלא נטען על ידם ולבטח לא הוכח כי הנתבעים היו מודעים לרכישת הדירה האחרת ולנפקות חיובי מס הרכישה בגינה.
סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") אשר סעיף 12(ב) לחוק החוזים מחיל אותו - קובע:
"הנפגע זכאי לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" (ההדגשה שלי-מ.ב.ח).
 
בנסיבות דכאן, לא מתמלא התנאי בדבר חזות מראש של הנתבעים באשר לתוצאת ההפרה.
 
אני רואה אפוא, לדחות פריט זה בתביעה.
 
5.                    הפסד בגין אי מכירת הדירה לקונים אחרים
 
5.1       התובעים טוענים כי בסופו של יום מכרו את הדירה תמורת 1,410,000 ₪, בעוד שהמחיר שהוסכם עליו עם הנתבעים עמד על סך 1,560,000 ₪. התובעים עותרים לחייב את הנתבעים לפצותם בפער שבין הסכומים שלעיל, בסך 150,000 ₪.
 
5.2       התובעים לא צרפו כל מסמך מטעמם המבסס את טענתם בדבר התמורה אותה קיבלו בגין הדירה, ואין ספק כי היה עליהם לצרף את הסכם המכר הרלוונטי שכן, מדובר במסמך שהיה בו כדי להוכיח באופן פוזיטיבי את טענתם בדבר פער המחיר בו מכרו את הדירה, ומשנמנעו לצרף מסמך מהותי שכזה שמטבעו מצוי בשליטתם וניתן להשגה בנקל, דין טענתם זו להידחות.
 
5.3       מעבר לדרוש אוסיף, כי טענתם זו של התובעים לא פורטה כדבעי, וגירסתם בדבר ירידה תלולה בשער הדולר מהמועד בו ציפו לחתום על ההסכם עם הנתבעים ועד למועד מכירת הדירה בפועל, שהביאה בין השאר למכירת הדירה במחיר נמוך מהצפוי – נסתרה בחקירתו הנגדית של המתווך (שם, עמ' 4, שו' 4-9), שעה שעומת אל מול נתוני בנק ישראל בדבר שערי הדולר בתאריכים הרלוונטיים לעיל (נ/1).
 
6.                                       הפסד דמי שכירות
 
6.1       התובעים עותרים לחייב את הנתבעים בסך דמי שכירות חודשיים בגין חודשיים בהם יכלו להשכיר את הדירה אך לא עשו כן לאור מצגי הנתבעים. התובעים הציגו את חוזה שכירות הדירה שנחתם ביום 28.11.06 (נספח ו' לתצהיריהם), ולפיו הועמדו דמי השכירות על סך 1,200$ לחודש.
 
6.2       הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי מאחר והודעתם בדבר אי רצונם לרכוש את הדירה נמסרה תוך פרק זמן קצר ממועד העברת טיוטת ההסכם, ולכל המאוחר לקראת סוף חודש אוקטובר 2006, הרי שאין התובעים יכולים להלין על כי השכירו את הדירה לראשונה רק בתחילת חודש דצמבר 2006.
 
6.3       טענת התובעת בעדותה, לפיה התובעים הסתמכו על המשא ומתן שהתנהל עם הנתבעים ולפיכך לא אצה דרכם להשכיר הדירה מתוך אמונה כי היא תימכר בסופו של יום לנתבעים, נאמנה עלי. הנובע מכך הוא כי עקב הסתלקותם הבלתי צפויה של הנתבעים מן המשא ומתן נאלצו התובעים לפעול למציאת שוכרים לדירתם שעמדה ריקה בשל הקושי למצוא קונים חלופיים (עדות המתווך בעמ' 6).
במובן זה אני דוחה את טענת הנתבעים שלעיל לפיה אין קשר בין העיכוב בהשכרת הדירה לניהול המשא ומתן עם הנתבעים, ונחה דעתי כי גדיעתו של המשא ומתן בין הצדדים על ידי הנתבעים בפתאומיות וללא כל הסבר הציבה את התובעים בעמדת נחיתות שאילצה אותם לפעול בדוחק ותוך כך גרמה להם להפסד כספי.
 
6.4       במושגים של פיצויי הסתמכות, ניתן להניח כי אילו התובעים לא היו נכנסים כלל למשא ומתן עם הנתבעים, יכלו התובעים לתאם את מועדי המעבר מדירתם נשוא תביעה זו לדירה החדשה ולהימנע ממצב בו זו הראשונה עומדת ריקה ומושכרת באיחור מתוך דוחק.
במובן זה ניתן לסווג את הפיצוי בגין הפסד התובעים בראש נזק זה כפיצוי הסתמכות.
 
6.5       ולעניין גובה הפיצוי: בחקירתה הנגדית הצהירה התובעת כי שעה  שהבינו שהעסקה עם הנתבעים לא תצא לפועל נאלצו התובעים להשכיר את הדירה על מנת לעמוד בתשלומי משכנתא, אלא שעד להשכרתה היא עמדה ריקה חודש וחצי (שם, עמ' 9, שו' 3-5). ברי כי יש לצמצם את דרישת התובעים לפיצוי בראש נזק זה לכדי פיצוי בסך חודש וחצי בלבד.
 
6.6       בכתב תביעתם עתרו התובעים לפיצוי בראש נזק זה בסך של 15,000 ₪. בסיכומיהם הפחיתו מסכום זה לכדי סך 12,800 ₪, במהלך חקירתה הנגדית של התובעת הסתבר כי בפירוט הסכום הנ"ל נכללים דמי שכירות לחודשיים לפי שער דולר שהועמד על סך 4.2 ₪ לדולר, בצירוף ארנונה חודשית בסך 1,000 ₪ ודמי ועד בית חודשיים בסך 400 ₪.
 
6.7       לנוכח האמור לעיל, אין מקום לפצות את התובעים בגין חודשיים של הפסד דמי שכירות אלא רק בגין חודש וחצי, ומשלא נסתרו מרכיבי דמי השכירות ובכלל זה הארנונה, הרי שיש לפסוק לתובעים פיצוי הכולל את סך דמי השכירות החודשיים בגובה 1,200$ בגין חודש וחצי, בצירוף ארנונה חודשית בסך 1,000 ₪ לחודש ודמי ועד בית חודשיים בסך 400 ₪ לחודש, שניהם בגין חודש וחצי כאמור.
 
7.                                             עוגמת נפש
 
7.1       התובעים מעמידים את נזקיהם בסעיף זה בסך 30,000 ₪, התובעת העידה כי הנתבעים כלל לא הודיעו להם על משיכת ידיהם מן העיסקה וכן העידה על ביקורי הנתבע 1 בדירתם בשעות הערב המאוחרות ועל שיחות טלפון שנערכו בין הצדדים בעניין ושגרמו להפסד זמן.
התובעת טענה כי קונה פוטנציאלי נוסף איבד עניין בעיסקה (שם בעמ' 8 שורות 9-7) וכן כי הנתבע נטע בליבה אמונה חד משמעית בדבר הגשמת העיסקה (שם בעמ' 10 שורות 7-5).
הנתבעים טוענים כי בגין ראש נזק זה אין לפסוק את הסכום הנדרש באשר הוא גבוה וחסר פרופורציה.
 
7.2       בנסיבות שבפני, בהן נגדע המשא ומתן על ידי הנתבעים מבלי כל התראה מוקדמת ומבלי שניתן על כך הסבר כלשהו לתובעים, וזאת בסתירה למצגים ברורים של הנתבעים בדבר רצינות כוונותיהם, ניתן להבין את מידת עוגמת נפש שהיתה מנת חלקם של התובעים; יתר על כן, חומר הראיות חושף התנהגות צינית ואנוכית מצד הנתבעים אשר סברו גם במהלך הדיון, כי אין בהתנהגותם כל רבב (ראו עדות הנתבע בעמ' 15 שורות 14-13).
            בנסיבות אלו הוכח הקשר הסיבתי בין התנהגותם הנפסדת של הנתבעים ובין תחושות התסכול של התובעים, נסיבה שיש בה כדי להצדיק פסיקת פיצויים בגין נזק בלתי ממוני מכוח סעיף 13 לחוק התרופות.
 
7.3       על מנת להמחיש מהו סטנדרט ההתנהגות הרצוי שיש לצפות לו מצדדים המנהלים משא ומתן לצורך כריתתו של הסכם, וכן בשים לב להתנהגות המזלזלת והמתריסה של הנתבעים שבאה לידי ביטוי בין השאר במהלך הדיון שהתקיים בפני, אני רואה לפסוק לזכות התובעים פיצויים בגין נזק בלתי ממוני ומעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 15,000 ₪.
 
ה.        סוף דבר
 
1.         אני מקבל את התביעה בחלקה, ומחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים סך 24,626 ₪, כדלקמן:
 
1.1    שכר דירה בסך 1,200$ לפי שער הדולר נכון ליום
הגשת התביעה (4.181 ₪ לדולר) X חודש וחצי:                                     7,526  ₪
 
1.2        ארנונה בסך 1,000 ₪ לחודש X חודש וחצי:                                          1,500   ₪
 
1.3     דמי ועד בית בסך 400 ₪ לחודש X חודש וחצי:                                       600      ₪
 
1.4                       פיצוי בגין עוגמת נפש:                                                                                                                        15,000 ₪
                                         סה"כ                                                                                                                                                                                                             24,626 ₪
 
2.         הסכום הנ"ל ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
 
3.         לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מורה לנתבעים לשלם לתובעים הוצאותיהם בסך 2,000  ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ.
 
הודעה זכות הערעור.
 
ניתן היום, ב' באב, תשס"ח (3 באוגוסט 2008) , בהעדר הצדדים.
                                                                               

מרדכי בןֿֿחיים, שופט

 
המזכירות תמציא עותק פסק דין זה לצדדים.